Vayedaber

'Halah

Daf 25a

25a תַּנֵּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁלְדְּמַאי. אִיתָא חֲמִי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁלְוַודַּאי נִיטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁלְדְּמַאי לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּסָפֵק תְּרוּמָה גְדוֹלָה אֲנָן קַייָמִין סָפֵק הִפְרִישׁ תְּרוּמָה סָפֵק לֹא הִפְרִישׁ כְּמַה דְתֵימַר מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי תְּרוּמָה לֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא תְרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹת וְאָמַר מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי כֵּן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן כַּרְסָנָא כָּאן בְּרוֹצֶה לְאוֹכְלָהּ כָּאן בְּרוֹצֶה לְשׂוֹרְפָהּ.

Traduction

– On a enseigné que, pour l’oblation de la dîme sur les produits sujets au doute, on peut aussi ''employer de la pâte pure pour libérer l’impure, etc.'' Est-ce bien admissible ainsi? Puisque l’oblation de la dîme pour les fruits soumis avec certitude se prélève en prenant du pur pour libérer l’impur, n’est-ce pas à plus forte raison de même pour les cas douteux? A quoi sert donc ce nouvel enseignement? R. Yossé répond qu’il s’agit du doute pour la grande oblation sacerdotale (en cas d’achat en grange), sur la question de savoir si elle a été prélevée ou non; or, comme il a été dit ailleurs que lorsqu’on emploie des produits soumis avec certitude pour libérer ceux qui sont douteux, l’oblation est valable, et l’on ne devra pas en manger avant d’avoir prélevé les oblations et les dîmes; de même ici, il faut au préalable prélever la halla de cette pâte douteuse. De même, R. Simon b. Barsena dit: ailleurs il s’agit de celui qui veut la manger, tandis qu’ici il s’agit seulement de la brûler (voilà pourquoi on parle de sa mauvaise odeur; ce qui indique qu’elle n’est plus mangeable).

Pnei Moshe non traduit

תני תרומת מעשר של דמאי. קיצר הש''ס ולא הביא כל התוספתא מענין זה וכך היה דרכם שהיו סומכין על שהיו בקיאין במשניות ובברייתות וכלומר מה דתני בתוספתא גבי תרומה של דמאי איכא למידק ולמיקשי עלה כדלקמיה. והך תוספתא שנויה היא בסוף דמאי והובאה לעיל ג''כ בסוף דמאי והכי היא שנויה שם מי שהיה לו שתי חביות אחת של מעשר טבל טמא ואחת של מעשר טבל טהור מביא שני לוגין וממלא מזה תרומת מעשר על שניהן ומזה כדי תרומת מעשר על שניהן הולך אצל. הראשון ואומר אם זה מין טמא אין בדברי כלום ואם זה מין טהור ה''ז עשוי כדי תרומת מעשר על שתיהן והולך אצל השני ואומר כן אם זה וכו' נמצא חביות מתוקנות. שמעינן מהאי ברייתא מדלא קתני דתורם מכל אחד ואחד עליו בעצמו דהא לכ''ע תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטהור ולמה לו לתנאי הזה אלא ודאי דהא קמ''ל דאע''ג דאין תורמין תרומה גדולה מן הטהור על הטמא אבל תורמין מן הטהור על הטמא בתרומת מעשר של דמאי לפיכך הוצרך לתנאי הזה וקס''ד ע''כ בטבל דמאי הוא דאיירי מדלא קתני אלא תרומת מעשר וזהו כדין דמאי והיינו דמתמה הש''ס עלה איתא חמי בא וראה הא קי''ל דאפי' תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כדתנן לקמן בפ''ב דבכורים ודריש לה מקרא לעיל בריש פ''ב דתרומות תרומת מעשר של דמאי לכ''ש ומאי קמ''ל פשיטא דניטלת מן הטהור על הטמא אפילו לכתחילה:

א''ר יוסי. האי מעשר טבל דקתני התם איירי ביש בהטבל הזה ג''כ ספק אם הפריש ממנו תרומה גדולה או לא והאי דלא קתני אלא תרומת מעשר משום דזה הוא בריא לו שלא הפריש אותו ולאו בטבל של דמאי איירי כדס''ד אלא בודאי שלו מיירי ויש בו גם הספק אם הופרשה ממנה תרומה גדולה או לא והשתא הא קמ''ל דאע''ג דבודאי טבל הטבול לתרומה גדולה אין תורמין מן הטהור על הטמא הכא דספק הוא אם הופרשה או לא אמרינן מיגו דמהני התנאי הזה לתרומת מעשר שבו לפי שניטלת מן הטהור על הטמא מהני נמי להתרומה גדולה מכיון שאינה אלא מספק ובכה''ג אף היא ניטלת מן הטהור על הטמא ש''מ מיהת דספק דימוע צריך לתקנו ולהפרישו והיינו דמקשי עלה לקמיה כמה דתימר תמן וכו'. ואמרו אף מן הדמאי על הדמאי כן. גם בכאן קיצר הש''ס וסמך על שהיו יודעין לקושיא זו ולפירוקה דאיתמר לעיל בסוף פ''ה דדמאי. וכלומר דהשתא לדידך הדרא קושיין לדוכתה מה דאקשינן לעיל בדמאי שם על המתני' תרם מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום. וכדפרישנא שם טעמא משום דמודאי על הדמאי התרומה אינה תרומה אלא לענין שצריך ליתנה לכהן והואיל דהיא מן החיוב על הפטור וטבל דאורייתא קא אתייא לא תאכל התרומה עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות וכן בכל כה''ג בתורם מן החיוב על הפטור אבל בדמאי על הודאי דהוי מן הפטור על החיוב תרומה ויחזור ויתרום וכן בדמאי על הדמאי דשניהן או חיוב או פטור הן תרומה ויחזור ויתרום וא''צ להוציא על התרומה כלום ופרכינן התם ואמאי ונימא גם בדמאי על הדמאי כן דתרומה היא ולא תאכל וגו' דשמא זה אינו מתוקן וזה מתוקן והוי מן החיוב על הפטור ולמה לא חששו חכמים להחמיר כמו בודאי על הדמאי ומפרקינן שם זאת אומרת ספק דמוע כספק תרומת מעשר של דמאי פטור מן הודאי כלומר כדין ספק דמוע שנסתפק לו אם נפלה לתוכו סאה של תרומה או לא אינו צריך לתקנו כ''א נאכל בתורת דמוע שמוכרו להכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה כדין הדמוע והכי אמרינן בהדיא בתוספתא פ''ק דמכלתין ומייתי לה לעיל בפ''ק וכך היא בתרומת מעשר של דמאי שאין מפרישו אלא מספק ואם תרם מדמאי על הדמאי א''צ לחזור ולתקן התרומה בתורת ודאי עד כאן הקושיא והפירוקא דלעיל שם והיינו דמקשי הכא דלדידך דמוקמית להאי תוספתא דמעשר טבל בגוונא שיש בו ספק תרומה גדולה וה''ז ספק דמוע ומדחזינן דאחמירו בו שצריך לתקנו אלא שהוא מפריש מן הטהור על הטמא בתנאי הזה כדלעיל אלמא דחמירא ספק דמוע דהרי בתרומת מעשר של דמאי שהפריש על הדמאי אחר הקילו וא''צ לתקן הספק תרומת מעשר בעצמה ואי הכי הדרא קושיין דלעיל בדמאי לדוכתה ואמאי לא חששו חכמים גם בתורם דמאי על הדמאי שלא תאכל התרומה עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:

אר''ש בר ביסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה. כלומר לעולם כדאמרינן דספק דמוע וספק תרומת מעשר שצריך להפריש מדמאי דין אחד להם ודקשיא לך האי דמעשר טבל לפי האי שינויא דר' יוסי ל''ק דכאן בהאי דאמרינן לעיל בפ''ה דדמאי דהשוו ספק דמוע לתרומת מעשר של דמאי ברוצה לאכלה להספק דמוע דהדין בו דנאכל בתורת דמוע כדלעיל וא''צ לתקנו ודאי וכך הוא בתרומת מעשר של דמאי וכאן הא דמעשר טבל דהברייתא דמוקמינן שיש בו ספק דמוע מתרומה גדולה מיירי בשרוצה לשרוף את הטבל טמא וקי''ל דאין מדליקין בטבל טמא אלא שצריך לתקנו וליתן להכהן להתרומה טמאה דשלו היא להסקה והלכך מכיון דיש כאן ספק דמוע של תרומה גדולה ובכה''ג צריך הוא לתקנו קמ''ל נמי דאע''ג דאין תרומה גדולה ניטלת מן הטהור על הטמא הכא הואיל דמתנה משום תרומת מעשר מהני נמי ג''כ על התרומה גדולה וניטלת מטהור על הטמא מכיון דכל עצמה שמפרישה אינה אלא מספק כדאמרן:

'Halah

Daf 25b

משנה: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אָרִיסִין לְגוֹיִם בְּסוּרִיָּא רִבִּי לִיעֶזֶר מְחַייֵב בְּפֵירוֹתֵיהֶן בְּמַעְשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרִיָּא. 25b וְרִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר חַלָּה אַחַת אָחֲזוּ קוּלּוֹ שֶׁלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקוּלּוֹ שֶׁלְרִבִּי לִיעֶזֶר. חָֽזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְּרָכִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד גְּזִיב חַלָּה אַחַת. מִגְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנֹס שְׁתֵּי חַלּוֹת אָחַת לָאוֹר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁלְאוֹר יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר וְשֶׁלְכֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מֵהַנָּהָר וּמֵאֲמָנֹס וְלִפְנִים שְׁתֵּי חַלּוֹת אָחַת לָאוֹר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁלְאוֹר אֵין לָהּ שִׁיעוּר וְשֶׁלְכֹּהֵן יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לְזָבִין וּלְזָבוֹת לְנִידּוֹת וּלְיוֹלְדוֹת וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשּׁוּלְחָן וְנִיתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן. אֵילּוּ נוֹתְנִין לְכָל כֹּהֵן הַחֲרָמִים וְהַבְּכוֹרוֹת וּפִדְיוֹן הַבֶּן וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וְהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה וְרֵאשִׁית הַגֵּז וְשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ וְהַבִּיכּוּרִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּבִיכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה רִבִּי עֲקִיבָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

Traduction

Lorsque des Israélites sont fermiers des Cuthéens, en Syrie (voisine de la Palestine), ils doivent, selon R. Eliézer, soumettre leurs fruits aux lois de la 7e année agraire et des dîmes; R. Gamliel les en dispense. Selon R. Gamliel, il faut donner 2 fois la Halla en Syrie (112)''La 1re impure comme tout produit du dehors, sera brûlée; la 2e sera remise au cohen, en souvenir de la Loi.''; selon R. Eliézer, une seule suffit. On avait accueilli d’abord l’avis le moins grave de R. Gamliel (dispensant de tous droits les fruits de Syrie), et l’avis le moins grave de R. Eliézer (n’ordonnant qu’une Halla en ce cas). Puis, l’on a adopté l’opinion complète de R. Gamliel sous les 2 rapports. Reprise. R. Gamliel dit (115)Nous avons suivi la versio de M. Neubauer (Géographie, p. 5 et 6), comme en (Sheviit 6, 1): il y a 3 pays placés dans des conditions différentes pour l’accomplissement de la Halla: 1° En Palestine jusqu’à la limite du Kézib, on doit une fois la halla; 2° Au pays qui s’étend depuis Kézib jusque vers l’Amanus et L’Euphrate, on donne 2 halla, dont l’une sera brûlée (étant impure) et l’autre remise au cohen; celle qui doit être brûlée a la mesure habituelle (1/24), mais celle du cohen n’en a pas (n’étant pas due légalement); 3° Dans le pays qui se trouve à l’intérieur de l’Amanus et au-delà, on donne aussi 2 fois la Halla, dont l’une devra être brûlée et l’autre remise au cohen; seulement la 1re n’a pas de limite (116)Vu le peu de gravité du précepte, mieux vaut n'en brûler que fort peu., et la seconde en a; de plus, le cohen qui à la suite d’une impureté s’est baigné le même jour, peut manger celle qui serait brûlée. Selon R. Yossé, il peut même en manger sans prendre le bain purificatif, mais elle est interdite aux homme ou femmes atteints de gonorrhée, à la menstruée, à la femme en couches; le cohen peut en manger en compagnie d’un étranger à la même table (117)Cf. Hulin 104b., et l’on peut la remettre à n’importe quel cohen, instruit ou non (sans craindre un tact impur) (118)La première moitié du texte talmudique qui suit se trouve déjà en (Sheviit 6, 1), fin, auquel nous renvoyons. Reprise. Les parts suivantes seront remises à n’importe quel cohen: les produits des interdits (Nb 18, 14), les premiers-nés, le rachat du fils aîné (Ex 34, 19), le rachat du premier produit de l’âne (ib. 20), l’épaule, les mâchoires et l’estomac, la prémice de la tonte (Dt 18, 3-4), l’huile d’oblation à brûler (devenue impure), les saintetés du Temple et les prémices des fruits. R. Juda l’interdit pour ce dernier (il craint une négligence pour cette offre, que n’accompagne nulle cérémonie). R. aqiba permet les vesces d’oblation; les sages les interdisent.

Pnei Moshe non traduit

מתני' ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא. סוריא זכרנו בכמה מקומות היא הארצות שכבש דוד ויש דינים שנוהגין בה כמו בא''י אלא שהן מד''ס ויש שהיא כח''ל ומפני מה אין בה קדושת א''י והרי כיבשן מלך ישראל ועל פי ב''ד הגדול היה עושה וכיבוש זה כיבוש רבים הוא אלא משום שכיבש אותן קודם שכבש כל א''י ונשארו עדיין בה מז' עממין ואלו היה כובש בתחילה כל א''י לגבולותיה ואח''כ היה כובש ארצות אחרות היה כבושו בהן כא''י לכל דבר הכי מייתי לה לעיל בפ''ב בהלכה ב' מדרשת הספרי:

ר''א מחייב פירותיהן וכו'. אע''פ שאין לאריס בגוף הקרקע כלום ס''ל לר''א דה''ז כישראל הקונה קרקע בסוריא דחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם דמוהו יש לו שותפות בקרקע ור''ג פוטר הואיל ואין להאריס בגוף הקרקע כלום וקרקע של הנכרי בסוריא פטורה דיש קנין לנכרי בסוריא להפקיע ממעשרות ומשביעית:

שתי חלות בסוריא. כהאי דתני במתני' דלקמן שהארצות שהן מאמנה ולחוץ וסוריא הוא בכלל שתי חלות אחת לאור מפני שעפרה טמא כארץ העממים ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור:

ור''א אומר חלה אחת. דס''ל עפרה טהור כא''י ומפריש חלה אחת ותנתן לכהן:

אחזו בתחלה כקולו של ר''ג. בענין אריס לנכרי בסוריא וקולו של ר''א דאין מפרישין בה אלא אחת ואח''כ חזרו בהן והתחילו לנהוג כדברי ר''ג בשתי דרכים דאין קרקע של נכרי בסוריא חייבת במעשרות ובשביעית וישראל האריס בה פטור מכלום לפי שאין להישראל חלק בגוף הקרקע וכן לענין חלה כר''ג ומפרישין שתי חלות בסוריא והלכה כר''ג בשתיהן:

מתני' ר''ג אומר שלש ארצות לחלה. שלש ארצות חלוקין הן לענין דין חלה:

מא''י ועד כזיב. שהן מקומות שהחזיקו בהן עולי בישל כדתנינן לעיל בריש פ''ו דשביעית לפי שיש הרבה כרכים שכיבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ובאותן שכבשו עולי בבל עד כזיב שהוא סוף אלו המקומות נוהגת חלה אחת שמפרישין בהן כשיעור חלה אחת והיא נאכלת לכהני' ובזמן שהיה להן אפר פרה קאמר שלא היו טמאי מתים:

מכזיב ועד הנהר ועד אמנם. כלומר מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנם והכי מפרש בגמרא שאלו הן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל שהן מכזיב ולחוץ לצד אחד עד הנהר והוא של מצרים ומכזיב ולחוץ לצד השני ועד אמנם והוא הר ההר המוזכר בגבולי הארץ ות''י טורי אמנום מפרישין בהן שתי חלות אחת לאור שהיא נשרפת ואחת לכהן ונאכלת ומפני שאותן המקומות לא נתקדשו בקדושת הארץ בימי עזרא שהוא עיקר הקדושה בא''י שקדשה גם לעתיד לבוא אבל קדושה הראשונה שקדשו עולי מצרים משגלו בטלה קדושתם וא''כ החלה שמפרישין בהן טמאה היא מחמת שאין עפר הארץ ההיא נקדש כקדושת א''י ממש ובדין שתהא נשרפת אלא דמיהת אותן המקומות מא''י הן לפיכך אמרו שמפרישין בהן שתי חלות והאחת שנשרפת יש לה שיעור והוא אחד ממ''ח דמצינו לשיעור הזה שהוא שיעור הנחתום כדתנינן לעיל בפ''ב ודי בשיעור הזה וא''צ לשיעור אחד מכ''ד כשיעור מעיסת בעה''ב שהרי נשרפת היא והשיעור שאמרו בה אינו אלא מפני דמיהת מקומות הללו מא''י הן והשניה מפריש אותה לכהן לאכילה וכדי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת שהרי לא נטמאת הראשונה טומאה ידועה והלכך מפרישין עוד להשניה לאכילה לכהן ומפני שהיא אינה אלא מטעם חששא בעלמא לפיכך אין לה שיעור אלא כל שהוא רוצה להפריש מפריש הוא:

מהנהר ומאמנום לפנים. וזהו לחוץ מגבול א''י וכדפרישית לעיל בשביעית דהאי לפנים מלשון ולפנים בישראל הוא כלומר שממקום הקודם מהן לצד חוץ ונכלל בזה סוריא ושאר הארצות מפרישין בהן שתי חלות ג''כ אחת לאור ואחת לכהן אלא מפני שאותן המקומות אינם מא''י כלל ושתי החלות אינן אלא מדבריהם ממש ולפיכך הראשונה שהיא נשרפת אין לה שיעור כלל והשניה שהיא לכהן לאכילה יש לה שיעור והוא שיעור הנחתום א' ממ''ח דהואיל וזו וזו מדבריהם הן מוטב לרבות בהנאכלת מבהנשרפת והטעם בכאן לשתי החלות שהאחת נשרפת שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת והאחת שהיא לאכיל' כדי שלא תשתכח תורת חלה שניתנת לכהן:

וטבול יום אוכלה. דהואיל וחלה זו שהיא מדבריהם ואינה אסורה אלא לטמאים ממש ואם טבלו אע''פ שלא העריב שמשן מותרין הן לאוכלה:

ר' יוסי אומר א''צ טבילה. דקסבר דלחלה מדרבנן א''צ אפי' טבילה:

ואסורה לזבין ולזבות לנדות וליולדות. בגמרא קאמר דדברי ר' יוסי הן דבטומאה שיוצאת מגופו מודה ר' יוסי דאסורה וצריך טבילה:

ונאכלת עם הזר על השלחן. לפי שאינה מדמעת ואפי' אם נתערבה שוה בשוה שאינה אלא מדבריהם:

וניתנת לכל כהן. ואפי' לכהן עם הארץ שאינו עושה בטהרה לפי שבלאו הכי היא טמאה מאויר ארץ העמים:

מתני' אלו ניתנין לכל כהן החרמים וכו'. טעמא דאלו שבעה הראשונים שהן ניתנין לכל כהן דלא איכפת בהו אם הוא נזהר בטהרה או לא לפיכך ניתנין אף לכהן שאינו ידוע אם משמר אותן בטהרה. וטעמא דקדשי המקדש והבכורים משום דמכיון שמביאין אותן בפנים לעזרה מסתמא מזהר זהיר ועושה אותן בטהרה:

החרמים. כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה וכן להשאר דקחשיב שהן מכ''ד של מתנות כהונה:

והבכורות. אם בכור תם הוא ה''ז בכלל קדשי המקדש לטעמא דאית בהו ואם בעל מום הוא וצריך ליתנו לכהן כדדרשינן ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום וכתיב בבכור בעל מום וכיוצא בו הטמא והטהור יאכלנו:

ושמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא ואינו עומד אלא לשריפה אבל שאר מתנות כהונה שבגבולין כגון תרומה ותרומת מעשר והחלה שצריכין טהרה אינן ניתנין אלא להכהן הנזהר בטהרה:

ר' יהודה אוסר בבכורים. ליתנן לכל כהן וקאמר בגמרא דר' יהודה לטעמיה דאמר בסוף בכורים שאין נותנין אותן אלא לחבר בטובה ולא לכל כהן דמכיון דלא עבדי בהו עבודה דלמא לא מזהר זהיר בהו והלכה כחכמים:

כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר. ליתנו לכל כהן וקאמר בגמרא דר''ע נמי לטעמיה דאמר לעיל בפ''ב דמעשר שני דכל מעשיהן בטומאה הואיל ואינן נאכלין אלא ע''י הדחק לא הוו כשאר תרומה וחכמים אוסרין דמיהת אוכל בשני רעבון הן והלכה כחכמים:

הלכה: רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לֹא חִייֵב רִבִּי לִיעֶזֶר אֶלָּא בַּחֲכִירֵי אָבוֹת כְּגוֹן מֵהִלֵּל דְּבֵית רִבִּי. תַּנֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל קְנָס קְנָסוֹ רִבִּי לִיעֶזֶר. מָה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן אָרִיס לְשָׁעָה. מָאן דְּאָמַר קְנָס חַייָב. מָאן דְּאָמַר בַּחֲכִירֵי בָּתֵּי אָבוֹת פָּטוּר.

Traduction

R. Abahou dit au nom de R. Yohanan: R. Eliézer n’impose cette obligation qu’aux fermiers qui fonctionnent comme tels à titre d’héritiers de leurs parents (c’est pour ainsi dire leur propriété), comme cela arrive à certaines gens chez Rabbi. R. Halafta b. Shaoul, au contraire, enseigna que c’est une amende imposée par R. Eliézer. Quelle est la différence entre ces deux avis? Il y en a une pour le fermier momentané (non par héritage): d’après celui qui parle d’amende, même ce fermier doit les redevances (il est blâmable de n’avoir pas acquis la terre); mais d’après R. Yohanan, il serait dispensé, puisque l’héritier seul y est soumis.

Pnei Moshe non traduit

גמ' אלא בחכירי אבות. כגון הללו דבית רבי שיש להן אריסין מאבותיהם וכן בניהן אחריהן והואיל והן אריסין קבועין נראה כמי שיש להן חלק בקרקע:

קנס קנסו ר''א. טעמא משום קנס הוא שנעשה אריס להנכרי וקנסו אותו כדי שלא ימצא הנכרי אריס לשדותיו וימכרם לישראל:

מה נפק מביניהון. מהני טעמא וקאמר אריס לפי שעה איכא בינייהו דלמ''ד משום קנס אף אריס לשעה חייב אבל לאידך מ''ד דלא ס''ל טעמא דקנס ומוקי להא דר''א בחכירי בתי אבות א''כ אריס לשעה פטור אף לר''א:

הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם בְּסוּרִיָּא צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְיֵאוּת אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַה טַעֲמְהוֹן דְּרַבָּנִין. אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל תְּרוּמָה בָאָרֶץ כָּךְ לֹא נֶחְשְׁדוּ עַל חַלָּה בְסוּרִיָּא.

Traduction

Celui qui, en Syrie, achète d’un boulanger (113)Tossefta sur Halla 2. du pain douteux pour le prélèvement de la halla devra la prélever; tel est l’avis de R. Gamliel. Selon les autres sages, ce n’est pas nécessaire. Mais, demanda R. Hanania en présence de R. Mena, est-ce que R. Gamliel n’a pas exprimé un bon avis (puisque même en Palestine le vulgaire est soupçonné de négligence)? Pourquoi donc les autres rabbins le contestent-ils? C’est que, lui disent-ils, pas plus qu’on ne soupçonne les Israélites d’éviter l’opération grave de l’oblation, on ne les soupçonne pas davantage de négliger la halla en Syrie.

Pnei Moshe non traduit

הלוקח מן הנחתום בסוריא כו'. תוספתא היא בפרק ב':

ויאות אמר ר''ג. שפיר קאמר משום שיש לחוש שמא לא הפריש הנחתום חלה וכהאי דתנינן לעיל בפרק ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום עם הארץ צריך להפריש חלה מספק ומ''ט דרבנן דפטרי בסוריא:

א''ל. ר' מנא מפני שהיה ידוע להם שכשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כדאמרינן ששלח יוחנן כ''ג בכל גבול ישראל וראה שהיו מפרישין תרומה גדולה והלכך לא גזור בדמאי אלא בתרומת מעשר כך היו יודעין שלא נחשדו על החלה בסוריא ומתני' דפ''ה דדמאי מיתוקמא בארץ ישראל ובשארי מקומות באותן שגזרו על הדמאי שם היו נחשדין על החלה כשם שהיו נחשדין על תרומת מעשר:

רִבִּי אָבוּן בַּר חִיָּה בָּעֵי כְּמַה דְאִתְאֲמָרַת שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרִיָּא וְדִכְוָותָהּ שְׁתֵּי תְרוּמוֹת בְּסוּרִיָּא. אָמַר רִבִּי חַגַּיי חַלָּה אֵין אֲחַרֶיהָ כְּלוּם תְּרוּמָה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן נִמְצֵאת אוֹתָהּ תְּרוּמָה שֶׁהוּא מַפְרִישׁ טְבוּלָה לְמַעְשְׂרוֹת.

Traduction

R. Aboun b. Hiya demanda: puisque l’on exige 2 fois la halla en Syrie, pourquoi ne pas négliger de même 2 fois l’oblation? C’est que, dit R. Hagaï, après la halla il n’y a plus de redevance, tandis qu’après l’oblation il y a encore les dîmes; or si on l’exigeait aussi 2 fois, il se trouverait que cette 2e oblation prélevée resterait soumise aux dîmes.

Pnei Moshe non traduit

כמה דאת אמר שתי חלות בסוריא. מטעמא דס''ל עפרה טמא כארץ העמים והלכך צריך שתי חלות אחת לשריפה שלא יאמרו ראינו חלה טמאה נאכלת ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל א''כ נימא ודכוותה שתי תרומות בסוריא ואמאי לא גזרו בתרומה נמי כן אחת לשריפה ואחת לאכילה:

א''ר חגיי. לא דמייא שהרי אין זה אלא משום חששא בעלמא מטעמא דאמרן הלכך גבי חלה הוא דחששו לכך לפי שאין אחריה כלום לתקן איזה דבר שהיא האחרונה שבמתנות אבל תרומה יש אחריה כלום שצריך להפריש אחריה המעשרות ותרומת מעשר ואם אומר את כן לגזור להפריש תרומה שנייה נמצאת אותה תרומה שנייה תהא טבולה למעשרות שהרי מן התורה כבר נפטר בתרומה ראשונה והשנייה אינה אלא משום חששא ויצטרך להפריש ממנה המעשרות וכולי האי לא חששו חכמים:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source